לִ֭שְׁמָרְךָ מֵאִשָּׁ֣ה זָרָ֑ה מִ֝נָּכְרִיָּ֗ה אֲמָרֶ֥יהָ הֶחֱלִֽיקָה׃
Upang ingatan ka mula sa babaeng hindi mo asawa, mula sa babaeng banyaga na nambobola sa kanyang matatamis na pananalita.
אבות דרבי נתן נוסח ב
ואל תרבה שיחה. להזהיר שלא יביאוהו הנכנסין בביתו להתבטל מד”ת שזו מצוה הבאה בעבירה היא שאם ירבה עניים בתוך ביתו יצטרך להזהיר עליהם לאשתו תמיד ויבא להרבות שיחה עמה ומתוך אותה שיחה יבא לידי שיחה בטלה ויתבטל מד”ת ויהיה עבירה גוררת עבירה שיבא לידי גילוי עריות ויירש גיהנם כמו שיפרשו ואפי’ באשתו אסור להרבות שיחה עמה כמ”ש בא’ מחגיגה אפי’ שיחה קלה שבין אדם לאשתו עתיד ליתן את הדין עליה שנאמר ומגיד לאדם מה שיחו אלא א”כ לצורך פיוס לדבר מצוה. כמ”ש שם ובסוף ברכות . . . באשתו אמרו. במשניות קדומות מצאתי באשתו נדה אמרו וכתב רש”י ז”ל באבות דר’ נתן מוקי לה באשתו נדה ואנן גרסי’ אפי’ באשתו טהורה מפני שנתבטל מד”ת וכן פי’ הרמב”ם ז”ל ור’ יונה ז”ל וכתבו שזהו ממדת פרישות כמ”ש בפ’ מרובה שתקנו טבילת בעלי קריין שלא יהיו ת”ח מצויים אצל נשותיהם כתרנגולין וכמ”ש בפ’ מי שמתו. ק”ו באשת חבירו לפי דברי אבות דר’ נתן הק”ו הוא שאם באשתו נדה אסור שאם היום טמאה למחר טהורה ואין היצר מתאוה אליה ודומה למי שיש לו פת בסלו כמ”ש בא’ ואחרון מיומא ובפ’ החולץ ובפ’ אע”פ ובפ’ שני שעירין כ”ש באשת חבירו שהיצר מתגבר בו עליה כענין שנאמר מים גנובים ימתקו וגו’ כמ”ש בסוף נדרים. ולפי פירושינו הוא יותר פשוט הק”ו שאם באשתו טהורה אסור להרבות שיחה כ”ש באשת חבירו ולא ריבוי ממש אסור אלא אפי’ חיבה יתירה אסור וכמ”ש ברוריה לר’ יוסי הגלילי בשא”ל מהיכן נלך ללוד א”ל גלילי שוטה לא כך אמרו חכמים אל תרבה שיחה עם האשה הי”ל לומר מהיכן ללוד כמו שהוא מוזכר במס’ ערובין פ’ כיצד מערבין ואמר בנדרים בס”פ ואלו מותרים אל תרבה שיחה עם האשה שסופך באתה לידי ניאוף. וז”ש אח”ז אמרו חכמים וכו’ אמרו סוף דבר התנא הם ויש גורסים מכאן אמרו חכמים שהחכמים האחרונים למדו מדברי זה החכם כן שכל המרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו שמספר לה כך אירע לי עם פלוני בבית הכנסת או בבית המדרש או בשוק והיא מחרחרת ריב ביניהם כמו שאירע לקרח שספר לאשתו שמשה הלביש בגדי כהונה לאהרן וצוה להעביר תער על כל בשרו של קרח ולהניף אותו והיא אמרה לו כל הגדולה לאחיו ואתם משרתים אותו והתחיל לערער על הכהונה וגרם רעה לעצמו שנשרף ונבלע ועליה נאמר ואולת בידיה תהרסנו כמ”ש בפ’ חלק ובילמדנו ובמדרש משלי. ובבריתא מפ’ שהרעה שגורם לעצמו היא שמתוך שמרבה שיחה עמה איך ביישוהו חבירו אף היא מבזה אותו. ובוטל מד”ת שמשחק עמה ומתעסק בדברים בטלים ומתוך כך יירש גהינם ששחוק וקלות ראש מרגילין אותו לערוה שמתוך שהוא שטוף בהתר יבא לידי אסור שכך דרכו של יצה”ר מסית האדם בהתר ואח”כ מכשילו באיסור וכ”א משלי קהלת שהיצה”ר אומר לאדם ראה חיים עם האשה אשר אהבת זו היא אשתו ואח”כ אומר לו והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך להכשילו בעריות ואם ישיב לו איך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלהים איך אשא פני ביום הדין כשאתן דין וחשבון לפני הקב”ה יאמר לו דע כי לית דין ולית דיין עלם אחרן וזהו שהשנים היצה”ר ואמר כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה ועכ”א שסופו יורש גיהנם ירושת עולם וכ”א רז”ל בפ’ חלק ובפ’ החליל אבר קטן יש באדם משביעו רעב מרעיבו שבע כלו’ משביעו מן ההתר רעב לאיסור ומתאוה לו מרעיבו מההתר שבע מהאיסור ואיני מתאוה לו והרבה הזהיר שע”ה על האשה בס’ משלי שנאמר לשמרך מאשה זרה מנכריה אמרית החליקה להזהיר שלא ירבה שיחה עמה שמא תפתנו בשפת חלקות כי נופת תטופנה שפתיה וחלק משמן חכה ואחריתה דרכי מות ליירש גיהנם ועמקי שאול קרואיה כי היא מרה כלענה בסופה ואם היא מתוקה בתחילתה וכן בס’ קהלת אמרה ומוצא אני מר ממות את האשה כי המות אינו שולט אלא על הגוף והאשה מאבדתו מחיי העה”ב ועכ”א אשר היא מצודים והימים לבה אסורים ידיה טוב לפני אלהים ימלט ממנה וחוטא ילכד בה לטורדו מהעה”ב והעה”ז וקראו חוטא לשון שגגה כי שגגתו להרבות שיחה עמה ואינו בעיניו לאיסור גדול יביאנו לילכד בה וכ”א הפייט יונה פותה טועה במדבר רואה את הבר ואינה רואה את המכמר. ואזהרתיו יותר חזקות מאזהרות התנא. ובפ’ הזהב אמר ההולך אחד עצת אשתו נופל בגיהנם שנאמר לא היה כאחאב וגו’ אשר הסתה אותו אזבל אשתו.